אני ירדן, חיה, נושמת, מדמיינת וחולמת מחול ותנועה.
אני מאוהבת עד עמקי נשמתי במחול המודרני,מרגישה שיש בו הכל. את החוקיות והסדר של הבלט הקלאסי
ואת הזכות לשבור אותו כמה שבא לי ולהרכיב מחדש. אוהבת את זה שאני יכולה להיות מי שבא לי באותו רגע,
שכל מוזיקה בעולם היא רלוונטית, שאין גבול למעוף וליצירתיות, שכל דבר הוא השראה,
שאני הולכת לעבודה שלי ומשתמשת בגוף שלי כמו במשחק.
תמיד רקדתי, אך מה שמייחד אותי זה שכבר בגיל 17 התאהבתי בהוראה!
הכל התחיל משיחה עם מורה יקרה לליבי, היא אמרה לי שאהיה עילוי כמורה.
לא יודעת איך היא קלטה את הכיוון שלי כבר אז.. אבל זו ההוכחה לכוחן של מילים.
לאמונה של מורה אחת בי, שפתאום פתחה לי כיווני מחשבה, שהשפיעו על התודעה.
מן הסתם אני לא אותה מורה שהייתי בגיל 17, השתניתי, למדתי, התפתחתי ואני משתדלת לא להפסיק ללמוד אף פעם.
ב20 השנים האחרונות אני עובדת בלהיות המורה הכי טובה שאני יכולה להיות. הניסיון שלי בהוראה,
העובדה שראיתי והכרתי כל כך הרבה סוגים שונים של אנשים, מבני גוף, פציעות, בעיות, חסמים, רגישויות, מחשבות מעכבות ועוד,
יחד עם האהבה שלי לחינוך, לבני אדם, לצלול לנפש של כל מי שאני מלמדת, הם אלו שהופכים אותי למורה שאני היום.
יש תחתיי אחריות כבדה. אני אחראית לגוף שלכן, להקשיב לו. לראות אותו.כל גוף ומה שהוא צריך.
לדעת לזהות את הקושי, את המכאוב ולתת מענה.
לעבוד בחמלה וברגישות לגוף המתבגר או לגוף הצעיר המתפתח
ולדעת שכל אישה, נערה ילדה הן שונות, כל אחת מהן צריכה ממני משהו אחר.
ואני אחראית לנפש. לנפש שרוצה לרקוד, רוצה להביע את עצמה, רוצה שיראו אותה.
יש בין הידיים שלי הרבה נשמות, וצריך להתייחס לזה עם כל הכבוד הראוי.
ההבנה שיש למילים כוח, יש לאנרגיה שלי משמעות,
והצורה שבה אני אלמד, אתן פידבקים, אתקן תשפיע על איך שהתלמידות יוצאות מהשיעורים שלי
וממשיכות אחר כך להמשך השבוע שלהן.
אני אוהבת שמגיעות אליי נשים שלא רקדו שנים. שיש להן איזה מחסום (בין אם הוא מחוויות עבר לא פשוטות, מורה ששרטה, דימוי גוף או סתם ריחוק ארוך טווח)
ולראות איך הבעת הפנים שלהן משתנה במהלך השיעור הראשון.איך האימה ואי הוודאות, הפחד מהפאדיחות,
״איך אני נראית״, ״מה קשור לרקוד עכשיו בכלל?!?״
איך כל אלו לאט לאט מפנים את מקומם לאיזו תחושה מוכרת מהעבר, איזה געגוע למשהו שאפילו לא ידעת
שאת כל כך מתגעגעת אליו. הפנים מתחילות להשתחרר, והגוף...כמה הוא רוצה ומשווע לזוז.
ואז עולה איזו תחושה שונה ומיוחדת ובעוצמות אחרות מרוב הדברים שאנחנו עושות ביום יום…
ככה אנחנו מזינות אחת את השנייה, אני אתכן ואתן אותי
.jpeg)
אני ירדן, חיה, נושמת, מדמיינת וחולמת מחול ותנועה.
אני מאוהבת עד עמקי נשמתי במחול המודרני,מרגישה שיש בו הכל. את החוקיות והסדר של הבלט הקלאסי
ואת הזכות לשבור אותו כמה שבא לי ולהרכיב מחדש. אוהבת את זה שאני יכולה להיות מי שבא לי באותו רגע,
שכל מוזיקה בעולם היא רלוונטית, שאין גבול למעוף וליצירתיות, שכל דבר הוא השראה,
שאני הולכת לעבודה שלי ומשתמשת בגוף שלי כמו במשחק.
תמיד רקדתי, אך מה שמייחד אותי זה שכבר בגיל 17 התאהבתי בהוראה!
הכל התחיל משיחה עם מורה יקרה לליבי, היא אמרה לי שאהיה עילוי כמורה.
לא יודעת איך היא קלטה את הכיוון שלי כבר אז.. אבל זו ההוכחה לכוחן של מילים.
לאמונה של מורה אחת בי, שפתאום פתחה לי כיווני מחשבה, שהשפיעו על התודעה.
מן הסתם אני לא אותה מורה שהייתי בגיל 17, השתניתי, למדתי, התפתחתי ואני משתדלת לא להפסיק ללמוד אף פעם.
ב20 השנים האחרונות אני עובדת בלהיות המורה הכי טובה שאני יכולה להיות. הניסיון שלי בהוראה,
העובדה שראיתי והכרתי כל כך הרבה סוגים שונים של אנשים, מבני גוף, פציעות, בעיות, חסמים, רגישויות, מחשבות מעכבות ועוד,
יחד עם האהבה שלי לחינוך, לבני אדם, לצלול לנפש של כל מי שאני מלמדת, הם אלו שהופכים אותי למורה שאני היום.
יש תחתיי אחריות כבדה. אני אחראית לגוף שלכן, להקשיב לו. לראות אותו.כל גוף ומה שהוא צריך.
לדעת לזהות את הקושי, את המכאוב ולתת מענה.
לעבוד בחמלה וברגישות לגוף המתבגר או לגוף הצעיר המתפתח
ולדעת שכל אישה, נערה ילדה הן שונות, כל אחת מהן צריכה ממני משהו אחר.
ואני אחראית לנפש. לנפש שרוצה לרקוד, רוצה להביע את עצמה, רוצה שיראו אותה.
יש בין הידיים שלי הרבה נשמות, וצריך להתייחס לזה עם כל הכבוד הראוי.
ההבנה שיש למילים כוח, יש לאנרגיה שלי משמעות,
והצורה שבה אני אלמד, אתן פידבקים, אתקן תשפיע על איך שהתלמידות יוצאות מהשיעורים שלי
וממשיכות אחר כך להמשך השבוע שלהן.
אני אוהבת שמגיעות אליי נשים שלא רקדו שנים. שיש להן איזה מחסום (בין אם הוא מחוויות עבר לא פשוטות, מורה ששרטה, דימוי גוף או סתם ריחוק ארוך טווח)
ולראות איך הבעת הפנים שלהן משתנה במהלך השיעור הראשון.איך האימה ואי הוודאות, הפחד מהפאדיחות,
״איך אני נראית״, ״מה קשור לרקוד עכשיו בכלל?!?״
איך כל אלו לאט לאט מפנים את מקומם לאיזו תחושה מוכרת מהעבר, איזה געגוע למשהו שאפילו לא ידעת
שאת כל כך מתגעגעת אליו. הפנים מתחילות להשתחרר, והגוף...כמה הוא רוצה ומשווע לזוז.
ואז עולה איזו תחושה שונה ומיוחדת ובעוצמות אחרות מרוב הדברים שאנחנו עושות ביום יום…
ככה אנחנו מזינות אחת את השנייה, אני אתכן ואתן אותי
